פסק-דין בתיק ע"פ 2669/00

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.           לפנינו ערעורה של המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט צ. מ. הכהן) בת.פ. 50016/99 מיום 21.2.00 בו החליט בית משפט קמא שלא להרשיע את המשיבים בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וזאת חרף העובדה כי הם הודו בבצוע המעשים המיוחסים להם בכתב האישום ונקבע כי ביצעו אותם.

             ערעורה של המדינה מוגבל לשאלת ההרשעה ואינו מתרחב אל עבר אמצעי הענישה שהוטלו על המשיבים שהם, בעיקרם, בעלי אופי טיפולי.

2.           הרי פרטי הרקע הנדרשים לענין:

             ביום 19.6.99 בשעה 3:00 הלכו המתלונן וחבריו בכיוון בית המתלונן במרכז העיר ראשון לציון. המשיבים ונאשם נוסף (נאשם 1) נמצאו בסמוך למקום הליכתה של הקבוצה, וכשהבחינו בחבורה המתקרבת פנה אחד המשיבים אל המתלונן וחברו ודרש מהם שיתנו לו כמה שקלים. השניים השיבו כי אין בידם כסף והמשיכו בדרכם. בשלב מסוים התעכב המתלונן מעט בהליכתו, ואז המשיבים והנאשם 1 התנפלו עליו, הפילו אותו ארצה, והיכו אותו. הנאשם 1 בעט בחוזקה בפניו של המתלונן, וכתוצאה מכל אלה הוא נלקח לבית חולים כשהוא סובל משבר באפו ומשטפי דם בעינו השמאלית.

3.           המשיבים הודו במסגרת הסדר טיעון כי בהכאתו ובפציעתו של המתלונן ביצעו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות כמיוחס להם בכתב האישום . משיב 2 ביקש לצרף אישום נוסף העומד נגדו בעבירה של הפרת הוראה חוקית. במסגרת הסדר הטיעון הושגה הסכמה בין הצדדים לגבי אמצעי הענישה אולם נותרה מחלוקת לגבי השאלה האם ראוי להרשיע את המשיבים, כאשר התביעה עמדה על הרשעתם ואילו הסניגוריה ביקשה להימנע מהרשעתם.

4.           בית משפט קמא החליט להימנע מהרשעת המשיבים והטיל עליהם לחתום על התחייבות כספית בסך 5,000 ש"ח להימנע מעבירות נוספות וכן הוטל על כל אחד מהם לבצע 50 שעות שירות לתועלת הציבור, ובנוסף לכך צו מבחן לתקופה של שנה.

5.           המדינה קובלת בערעורה על כך שבית משפט קמא נמנע מהרשיע את המשיבים, אף שקבע כי הם בצעו את העבירה המיוחסת להם ואף שהגדירה כ"עבירה מהמכוערות ביותר". לטענתה, בית המשפט הפעיל שיקול דעת לא ראוי באי הרשעת המשיבים משנתן משקל-יתר ובלתי סביר לעובדת קטינותם וצורכי שיקומם ביחס לחומרתה של העבירה ולנזקים שנגרמו לקרבן בעקבותיה. לגישת המדינה, הימנעות מהרשעה בנסיבות ענין זה עלולה להעביר מסר ציבורי מוטעה, לפיו אין חומרה מיוחדת במעשי בריונות ואלימות לשמה ברחובות ערים, ובמסר כזה טמון נזק רב לציבור, החורג מגדרו של מקרה זה.

             באת כוח המשיבים הדגישה בתשובתה את הנסיבות המצדיקות, לדעתה, להשאיר על כנה את קביעת בית משפט קמא כי אין להרשיע את המשיבים במקרה זה. היא הצביעה במיוחד על עובדת קטינותם של המשיבים ועל כך שמאז המקרה הם עלו על מסלול השיקום וחלה התקדמות חיובית באורח חייהם. לדבריה, הרשעה - באם יוחלט עליה - תכתים את הרקורד האישי שלהם ותפריע להתקדמותם בעתיד. במכלול נסיבות הענין, אין לסטות מהחלטת בית משפט קמא, אשר נקט גישה טיפולית - שיקומית שיש לכבדה.

6.           נתתי דעתי למכלול נסיבות הענין ולטיעוני הצדדים בערעור, ועמדתי היא כי ראוי לקבל את ערעור המדינה ולהמיר את החלטת בית משפט קמא אשר נמנעה מהרשעת המשיבים בהרשעתם בדין, וכל זאת באשר למשיבים 1, 2 ו4- שגילאיהם נעו בין 15 עד 17 במועד הארוע. יש לדחות את הערעור בעניינו של משיב 3 שגילו בעת הארוע היה 14 שנים.

7.           אלה הטעמים לעמדתי זו:

             (א)       מושכלות ראשונים הם כי דרך כלל, בית משפט אשר קבע כי נאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו ירשיעו בדין. ככלל, משנמצא כי אדם עבר עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו, ומציאות זו עומדת ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני. לכלל זה - כאשר הוא מוחל על נאשמים בגירים - נמצא חריג בדמות ההסדר שבסעיף 71א לחוק העונשין התשל"ז1977- לפיו רשאי בית המשפט, גם כאשר מצא שנאשם ביצע עבירה, להימנע מהרשעתו וליתן בעניינו צו שירות לתועלת הציבור, בנוסף למבחן או בלעדיו. משמתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם. בראייה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במישנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.

כנגד השיקול הציבורי, נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו וביניהם - טיב העבירה אותה עבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מהרשעה. באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור גובר בדרך כלל השיקול הציבורי ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת, לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה.

(ר"ע 432/85, רומנו נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 85(3) 737; ע"פ 2972/97 כהן עמיר נ' מדינת ישראל; דינים עליון נג' 413; ע"פ 2513/98 מדינת ישראל נ' שמש, פד"י נ(3) 682; ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פד"י נב(3) 337, 341).

             (ב)       משמדובר בקטינים, מערכת השיקולים הרלבנטית בשאלת הרשעת העבריין או הימנעות מהרשעתו מקבלת מימד שונה ודגשים שונים.

בעניינו של קטין, משקבע בית המשפט כי הוא ביצע עבירה, עומדות בפניו מספר אפשרויות על פי סעיף 24 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) תשל"א1971-:

האחת - להרשיע את הקטין ולגזור את דינו. השניה - לצוות על אמצעי ודרכי טיפול מהמנויים בסעיף 26 לחוק הנוער וזאת בלא הרשעה; והשלישית - לפטור את הקטין בלא צו כאמור, ובמקרה זה אין בית המשפט מרשיע ואינו מטיל כל אמצעים או דרכי טיפול.

             ההוראה האמורה בסעיף 24 לחוק הנוער מדגישה את השוני בין קטינים לבגירים בקווי שיקול הדעת ובאיזונים הפנימיים המופעלים לגבי השאלה אם ובאלו נסיבות יימנע בית המשפט מהרשעת נאשם קטין שעבר עבירה. לגבי קטין ינתן משקל-יתר לנסיבות האינדיבידואליות של הנאשם, לגילו, לסיכויי שיקומו, לנסיבות העבירה מבחינתו, וככלל-הנכונות לסטות מחובת מיצוי הדין, ולהימנע מהרשעה תוך הדגשת עניינו של הפרט תהא פחות נדירה. עם זאת, גם כאן כנגד שיקולי הפרט יועמד השיקול הציבורי, ובכלל זה יישקלו חומרתה של העבירה שנעברה על נסיבותיה המיוחדות וצורכי ההרתעה וההגנה על הציבור, ובמקרים מתאימים עשוי אינטרס הציבור, המבקש למצות את הדין, לגבור גם כאשר מדובר בקטין (ראה ע"פ 4518/91 מדינת ישראל נ' פלונים, פד"י מ"ו(1) 634).

             (ג)        בענייננו המדובר במשיבים שהיו קטינים בעת בצוע המעשה. גילאיהם נעו בין 14 עד 17 שנים.  בעת הארוע היה משיב 1 בן 15, משיב 2 בן 17, משיב 3 בן 14 ומשיב 4 בן 16. אין צריך לומר כי גילם הצעיר של המשיבים הינו שיקול מקל, ובענין זה ראוי לאבחן בין המשיבים הבוגרים יותר בחבורה שגילם נע בין 15 ל17-, לבין הצעיר בחבורה שהיה בעת הארוע בן 14 בלבד.